ר' שמעון. דקתני בסיפא דמתני' היא ר''ש אומר קדשים שחייבין באחריותן משלם תשלומי ד' וה' אלמא קסבר ברשותא דמרה קיימא וה''נ ברישא בהכי עסקינן שהקדישו הגגב לנדרו שאמר הרי עלי עולה והפריש גניבה זו עליה הילכך בשביל הקדש שהקדיש לא מחייב דכיון דחייב באחריותו לאו מכירה היא ומיהו לענין טביחה חל עליה שם הקדש לאפוקי מרשות מרה קמא ולאו דמרה קא טבח ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה ומתני' הכי מיתפרשא גנב והקדיש וכו' אינו משלם ד' וה' דברי ר''ש שר''ש אומר בגונב הקדש מבית בעלים משלם ד' וה' בקדשים שחייבין באחריותן דאכתי ברשות דמרה קמא קיימא ולפיכך גנב והקדיש פטור נמי על שהקדיש דלאו כמכירה הוי:

מאן תניתה. הא דקתני גנב והקדיש ואח''כ טבח ומכר דמשמע הא על הקדש גופו שהקדיש לא מחייב ולא אמרינן דהוי כמוכרו דמה לי מכרו לשמים ומה לי מכרו להדיוט מאן תנא דתני להא:

גמ' לא כן אמר ר' אבהו וכו'. לעיל נמי פריך בהלכה ב' ומשני והכא לא חש הש''ס להביא התירוץ וקיצר וסמיך אדלעיל וכמו וכו' הוא ועיין לעיל שם פירשתי:

ר''ש אומר. מפרש בבבלי דלאו אמילתיה דת''ק קמהדר ר''ש דבגנב והקדיש ואח''כ טבח ומכר לא פליג עליה דפטור מתשלומי ד' וה' אלא דשמעינהו ר''ש לרבנן בעלמא דאמרי הגונב הקדש מבית בעלים פטור דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ועלה קאי ר''ש ואמר קדשים שחייב באחריותן חייב דקרינן ביה וגונב מבית האיש שהרי הבעלים חייבין באחריותן וכי טבח דמריה קא טבח ואפילו בהני קדשים נמי לא מחייב ר''ש אלא בהאי גוונא ששחטן תמימים בפנים לשם בעלי' ונשפך הדם דלא חזרה קרן לבעלים אי נמי ששחט בעלי מומין בחוץ ובעלי מומין מעיקרא היו ועומדין לפדות ואע''פ שלא נפדו ס''ל לר''ש כל העומד לפדות כפדוי דמי והילכך בכה''ג הוא דמחייב לר''ש דהויא לה שחיטה ראויה אבל אם שחט תמימין בחוץ הויא שחיטה שאינה ראויה ושמעי' לר''ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ולא מחייב עלה תשלומי ארבעה וחמשה ואין הלכה כר''ש:

גנב והקדיש. כי קא טבח דהקדש טבח ולא דבעלים:

מת אביו. והוא יורשו ולא הויא טביחה כולה באיסורא:

גנב וטבח בשבת. פטור אטביחה דמתחייב בנפשיה הוא:

ואינו משלם תשלומי ד' וה'. על הודאת עצמו דמודה בקנס פטור והא דקתני ע''פ עד אחד אע''ג דמילתא דפשיטא היא שאין עדותו של עד מחייבו כלום הא קמ''ל ע''פ עצמו דומיא דע''פ עד אחד מה עד אחד כי הדר אתי עד אחרינא מצטרף בהדיה ומיחייב ה''נ ע''פ עצמו משכחת לה דאי אתו עדים בתר הודאתו מיחייבי ליה וכגון שלא חייב עצמו בהודאתו בתחלה כלום שאמר לא גנבתי ובאו עדים שגנב וחזר ואמר טבחתי ומכרתי דההיא הודאה לאו כלום היא שיודע שמודה בקנס פטור ולא מחייב עצמו בכלום והילכך אם באו עדים אח''כ שטבח ומכר חייב אבל אם בתחלה אמר גנבתי א''כ מתחייב עצמו עכ''פ בקרן בזה אע''פ שבאו עדים אח''כ שגנב פטור מתשלומי כפל שהודאתו שהודה בתחלה הודאה גמורה הואי שחייב עצמו מיהא בקרן:

מתני' משלם תשלומי כפל. דהאיכא סהדי אגניבה:

או שגנב חוץ מרשותן. קנאו במשיכה מיד ונעשה גנב עליו אבל גנב וטבח ומכר ברשותן פטור דלא נעשה עליו גנב וכשלא הגביהו עסקינן דאי בהגביהו קנאו וחייב:

וטבח ומכר חוץ מרשותן. שכשהוציאו מרשותן נעשה עליו גנב וקנאו:

הנוחר ומעקר. מדעת נוחר שתחבו בנחיריו וקורעו עד לבו והמעקר שעקר הסימנים אינו משלם ד' וה' ואפילו לרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה הא לאו שחיטה היא כלל:

ונתנבלה בידו. שלא מדעת:

או שהיתה לו בו שותפות. קודם שגנבו ואפילו באבר אחד לא קרינן ביה ומכרו כולו באיסור:

מתני' מכרו חוץ מאחד ממאה שבו. גנב שמכר כל השור חוץ מן דבר מועט שבו בבבלי מסקינן שאם שייר דבר הנתרים עמו בשחיטה הוי שיור ופטור מתשלומי ד' וה' דכתיב וטבחו או מכרו עד שימכור כל הדברים שעמו בטביחה אבל אם שייר גיזותיה וקרניה לא הוי שיור ולא מיפטר בהכי:

תלישה היא שמחייבת אותו. משום שבת ולא המכירה בעצמה וא''כ חיוב המיתה אינה באה כ''א מחמת דבר אחר:

מצינו שהמכירה חייבין עליה בשבת. מיתה דהגע עצמך אם אומר לחבירו תלוש מן הקרקע הזה ותקנה לי את הגניבה שלך בכך מי לא קנה זה הלוקח וא''כ אמאי אמרת יש בטובח וכו' הא. מצינו דלפעמי' גם במוכר הגניבה מתחייב מית' עליה שהרי תלש בשבת ופטור מן התשלומין הוא:

שהטובח בשבת חייב. מיתה לפיכך אינו משלם וכן יש במוכר מה שאין בטובח מהאי טעמא גופה דהמוכר בשבת משלם והטובח פטור מתשלומין:

תיפתר בשראוהו מושך. ויוצא מרשות הבעלים אבל לא ידעו שגנב עד שראוהו נטמן ביער ושוחטו:

חש לומר. ופריך דניחוש שמא מצאו כשהוא רבוץ בעצמו שם ועכשיו הוא שוחטו ולא מיחייב אטביחה אלא דווקא היכא שגנבו בתחלה והוציאו מרשות הבעלים כדתנן לקמן בפירקין:

חזקה גנוב הוא. דנטמן לשחטו ביער ומיחייב אטביחה:

ראו אותו שוחט שור שחור ביער. שחור לאו דוקא אלא משום דסתם שור שחור יותר שמן ויפה לאכילה הוא כדאמרינן בריש פ''ה דנזיר דבתורא לאו דקרמנאי אוכמא מעלי טפי לבישרא הילכך נקט שור שחור:

ראוי הוא לפדותו ולאוכלו. כלומר לענין זה הוא דקאמר התם דיד גזבר לאו כרשות מרא קמא הוא שראוי לפדות הפירות ולהוציאן מן ההקדש לחולין ולאוכל כך כדמשמע התם שהמירוח ביד הגזבר לא הוי כנתמרח ביד הבעלים לאסרן לאכול מהן עראי אבל לא נחשב הפודה כלוקח משום הכי דנימא אם פדאן אחר קודם שהוקבעו למעשר שיטבלו למעשרות:

אמר. ומשני אמרי:

מילתיה דר''ל אמרה. קושיא היא הא שמעינן מדר''ל דאמר מכירה כפדיון הוא כמו במכירה כך הוא פדיון כלומר שדין אחד להם ומילתי' דר''ל לעיל בפ''ה דמעשרות שינויה גבי פלוגתא דידיה ור''י בדין הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו דמותיב התם ר''ל לר''י ממתני' דתנינן בפ''ד דפאה ובחלה הקדישן עד שלא נגמרו למעשרות וגמרן הגזבר ואח''כ פדאן פטורין וס''ל התם דיד הגזבר כיד אחר דמיא ולא כיד הבעלים אלמא כשהוא ביד הגזבר לא אמרינן דברשות מרה קיימא וא''כ הפדיון כמכירה הויא ואמאי קאמר הכא הפודה לאו כלוקח הוא:

כמה דאת אמר תמן המקדיש וכו'. וכמה דאמרינן דהמקדיש לאו כמוכר הוא א''כ ממילא נמי דהפודה לאו כלוקח נחשב הוא דחדא טעמא היא ומשום דאף שהקדיש אכתי ברשותא דמרא קיימא:

מהו שתיטבל למעשרות. בפדיון שפודה דקי''ל מקח טובל למעשרות כדאמרינן הכא בריש פ''ד דמעשרות ומיבעיא ליה אם הפדיון כמקח הוא דהוי כלוקחו ומוציאו מיד הקדש או לא. מתיב ריש לקיש. השיב ר''ל תשובה לדבריו ופשט ליה ממתני' דהתנינן גנב והקדי' ואח''כ טבח ומכר וש''מ דהקדיש לאו כמוכר הוא מדלא מיחייב אהקדש גופיה:

הפודה כלכלה מיד הגזבר. כלכלה של פירות הקדש ועדיין לא הוקבעו למעשרות: